<h1>ספר התרומות שער מ"ד חלקים ב'—ד'</h1>
<h2>דף צו.</h2>
והיכא דראובן הוצרך ללוות מנה משמעון ואמר לו שמעון לא אלוה אותך עד שתתן ליהודה וזבולון בעלי חוב עמך, כשהגיע [ה]זמן עמד שמעון וגבה כל חובו מיהודה וכשרצה יהודה לגבות מה שפרע בשביל ראובן מראובן לא מצא לו כלום לראובן ורוצה לתבוע מחצית הממון מזבולון, טען זבולון ואמר ליהודה אין אתה יודע שאני לא הכנסתיך לוה בממון זה כלל והנה במצות ראובן נכנסנו אני ואתה, מעתה אפרע אני אליך שליש ממון זה המגיע לחלקי והמותר תפסיד כי אני לא חייבתי לך עצמי כלל, והשליש המגיע לי נתחייבתי בו אליך מכח הירושלמי שפסק שהן ערבאין זה על זה מחלקו של חבירו, אבל יותר מחלקו לא חייבני הירושלמי [שבועות פ"ה ה"א], ואע"פ שהמלוה יוכל לתבוע כל אחד ואחד ממנו כל הממון מפני שעל דעת כן נתחייבנו הואיל ונשתתפנו שלשתנו נעשה כמי שכל אחד ואחד הודה לו כל הממון, אך ביני ובינך שלא הודיתי לך שום חיוב ואף לא פייסתיך בדבר מחלקי המגיע לי שמסתמא רציתי להתחייב ממנו לך ולמלוה מכח הירושלמי בו נתחייבתי, אבל מנין לך שנתחייבתי מן השאר. ובהא איכא דמטי לפטורא מן הטענות שטען זבולון, ואיכא דמטי לחיובא, דכיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מאחד מהם שירצה על דעת כן נכנסו שיהא בשתוף כל פסידתן [ו]כל פרעיתן, ולאחר ששניהם נכנסו בפיוס ראובן לווים בממון זה מיד נשתתפו שניהם בהפסדו ובפרעונו ויכול לתבעו במחצה ממנו, שעל דעת כן נכנסו. והיכא דראובן נתרעם על שנים וכפר האחד והודה השני שהוא וחברו חייבין בהלואה, זה שכפר יש מן הדין לחייבו שבועה בעדות השני שמעיד עליו שהוא חייב או לא. וכן אם היו הנתבעים שלשה וכפר אחד מהן והודו השנים עליו ועל עצמן, אותו שכפר יתחייב ממון על פיהם או לא. והשיב בזה ה"ר אברהם בר יצחק ז"ל אם אותו ממון לקחו אותו בתורת שתוף נעשו אחראין זה על זה וזה שהודה יתחייב בכל, ואין מקבלין עדותו על חברו, מפני שהוא נוגע בעדות. וכדאמרינן בירושלמי [שם] הדא אמרה וכו'. והוא הדין אם היו שנים או שלשה אחראין וערבאין זה על זה. ותו נשאל, ראובן הוציא שטר על שלשה אנשים שיש לו אצלם חוב וטענו כולם ואמרו שפרענו היפטר שמעון בטענת לוי ויהודה וכן כל אחד ואחד מהן. תשובה, אם כל אחד ואחד חייב בי' זהובים בעצמן ואין לחבירו בהן שותפות, עדות כל אחד מהן על חבירו כשרה היא ולא חיישינן לגומלין, לפי שאין אחד מהן נוגע בעדותו. וכן אמרו [כתובות כ"ג ע"ב] בזמן שמעידין זה על זה אע"פ שנראין כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין, ע"כ.
והיכא שלוו איש ואשתו מאחד יש לאשה לפרוע מכתובתה מחצית החוב דהוא החצי ולא תוכל לטעון שלא נכנסה דרך חיוב אלא מדין ודברים סלקה עצמה מן הנכסים, שאף לפרעון נכנסה, ולענין המחצה היא כאשה שלותה בפני עצמה, ואם פרע הבעל כל הממון או היתומים וכתב להם ב"ח התקבלתי הרי הם חוזרין וגובין מחצה שלה כדין ערב או קבלן שפרעו. ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל הממון אינה נאמנת. ואם יש מיגו בפרעון נאמנת. סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר שני לווין שלוו. ודין זה כך פסק אותו הרב אלפסי ז"ל בתשובתו וזה טופסה, יורנו רבינו ראובן נשא אשה וכתב עליו נדוניא דהנעלת ליה לאה לראובן כך וכך זהובים מוחזקים על חצר ראובן בתורת משכונה, ולאחר כן לוה ראובן משמעון בשטר ולאחר כן משכנו ראובן ולאה אותה חצר שנכתבה עליה הנדוניא ליהודה ונפטר ראובן והניח קרקעות, והיה מן הדין שתגבה לאה תחלה מן הקרקעות, משום שכתובתה קודמת, וכשבקשו השמאים לשום אותה חצר על לאה ולהפחית ממנה דמי המשכונה שיש עליה ליהודה ויתנו השאר ללאה אמר שמעון אינו מן הדין כן אלא ישומו השמאין כל החצר של לאה והיא תתן ליהודה דמי משכונה משלה משום שהיא משכנה החצר [עם בעלה] ליהודה, יורנו רבינו היאך הדין. תשובה, עמדנו על שאלה הזו וראינו שהדין עם שמעון שישומו כל החצר על לאה והיא תפרע משלה דמי המשכונה, משום שלאה קודמת בשיעבוד ואין לשמעון בנכסי ראובן כלום עד שתגבה לאה כל מה שיש לה, [ושטר המשכונה הוא חוב עליה ועל בעלה, ושטר שמעון קודם לשטר יהודה, הילכך לאחר שתטול לאה כל מה שיש לה] רואין אם נשתייר מנכסי ראובן כלום גובה מהן שמעון כל מה שיש לו, ואם נשתייר אחר שיגבה שמעון גובה ממנו יהודה חצי דמי המשכונה וגובה חצי הנשאר מלאה משום שנשתתפה בה עם ראובן, על פי מה שאמרו בתלמוד א"י [שבועות פ"ה ה"א] זאת אומרת שותפין אחראין זה על זה, כלומר מי שנמצא מן השותפין גובין ממנו הכל, ואם לא נשתייר מן הנכסים לאחר גביית לאה כלום גובה יהודה מלאה חלק בעלה כמו שאמרו ואין לשמעון כלום ואין לו לחזור על יהודה ולגבות ממנו, לפי שיהודה לא גבה מנכסי ראובן כלום אלא מנכסי לאה, ע"כ.
